לאישה שלי, וגם לרבות אחרות.
אני מתקשה ביום האישה, מדוע צריך לחגוג נשיות יום אחד!
אני אוהב את רותוש שלי ובעיקר עובד עם נשים. אז כולן תומכות בי כאב גרוש המגדל את הילדים, והן מאמינות בשיויון בתחום החקיקה שמפלה אבות שרוצים לגדל את הילדים. אבל כשזה נוגע לרגש זה כבר סיפור אחר.
כשאני נוגע, רוצה לגעת בך אני מפחד. כן מה לעשות האהבה שלי אלייך הרגה את המצ'ואיסט הפרונוגרפי שבי, אסביר:
אני אנחנו באמצע, הרגליים שלך מלפפות את גופי, הנשימה מסונכרנת. הגוף שלי כבר במסע לתוך המקדש אבל בדיוק אז המון קולות, פחדים, שמועות, ושאלות שעולות לפני שאני בפנים. כך פתאום המוח שלי מריץ מליון מחשבות ואני יוצא מהגוף ומתחיל בקדחתנות לחשוב:
אני קשוב, אכפת לי ממך, מגופך מהמחשבה האם באמת טוב לך? האם את לא חושבת על מה עוד יש לעשות בוועד ההורים, רשימת הקניות, האם את באמת שלי? פה הרגע? בדרך קצת יורד לי…
אני יודע ששנים חיית חיים אינטימיים שאינם מדויקים לך. חיללו בעבר את גופך - איזה טראומה, לכן אני מפחד, שואל, בודק לפעמים באופן אובססבי רק כדי להיות בטוח שזה בסדר. שאני צמוד אליך.
אז בלילה שנינו ממש כמו ילדים שנוגעים בחושך בכאב בטראומות של העבר בחיים האינטימיים שלנו כל אחד עם הפחדים שלו וביחד מבררים בחושך שזוהי באמת הדרך שלנו.
ש. ארצי כתב זאת טוב ממני / רוב הזמן את אשתי
"כל הערב איתך באותה המיטה
ובלילה לפני שנרדמנו כיבית את האור
שוב ידינו בחושך גיששו לאהוב.
