נעים מאוד
שמי רות קורן, עוסקת בריפוי הואג--ינה ,האנרגיה המינית, והגוף.
בשנה האחרונה יצאנו לי-שי בנזוגי (מטפל מוכשר בעצמו) למסע ישראלי חוצה ערים
לצילום הפרויקט הישראלי 100 ואגינות. הפרוייקט הוא חלק מפרוייקטים דומים ברחבי העולם. המטרה של כולנו זהה - לחבר אשה לגופה.
הפרוייקט היה מסע מרגש ועוצמתי בו חבורת נשים אמיצות יפיפיות רגישות מופלאות הגיעו כל אחת בתורה להצטלם אצלינו בקליניקה לאחר איזון רגשי - עיבוד רגשי של אירוע הקשור לגופה ושיח פתוח.
נשים רוצות להכיר מקרוב יותר את הואג--ינה שלהן, להתחבר אלייה לאהוב אותה
להרגיש קרובות יותר, זה טבעי. כל אישה שהגיעה להצטלם, עברה מסע קטן בתוך עצמה בשלוש שעות המפגש שבו בעדינות ברכות, ברגישות ובהקשבה צילמנו תמונה אחת של הואג--ינה שלה.
כל המשתתפות בפרויקט צולמו ללא עלות כחלק מפרויקט עולמי של נרמול הואג--ינה.
דורות רבים של בושה הסתרה הכחשה אי קריאת לואג--ינה בשמה, הסתרה, היגעלות, הימנעות וחוסר תחושה הגיעו לסיומם מול המצלמה.
תערוכת הצילומים תוצג בקרוב בגלריה לאומנות בתל אביב גלריה שתומכת במסען ועולמן של נשים. אנו מקווים להציג את הפרוייקט גם בגלריות נחשבות בערים אחרות בארץ ובעולם.
ביקשתי רשות מלימור בנדל מקבוצת הפייסבוק "מתעוררות מחדש", להעלות לכן כל שבוע סיפור. מונולוג מהואגינה של אישה אחת מהפרויקט, ללא שם ופנים. אני חושבת שאפשר לקבל הרבה השראה מסיפורי הואגינות אחת של רעותה, מהמסע שכל אחת מאיתנו עוברת עם הגוף שלה, עם איבר המין שלה.
אני אתחיל בסיפור שלי שהוא הסיפור הפותח ואציג אותו עם שם ופנים אך ללא התמונה משום שהפיסבוק אוסר זאת. כמובן שאת שאר המשתתפות בפרויקט אציג ללא שם ופנים כדי לשמור על פרטיותן.
שם: ר
גיל:33
מצב משפחתי- גרושה בפרק ב', אמא לבן 9 אמא משלבת לבניו של בן זוגי בני 11 ו6
גדלתי בשכונה צמודה למאה שערים בבירה הירושלמית, ילדות חרדית. סקרנות ואנרגיה מינית תמיד היו באויר. בעיקר אנרגיה של פגיעות מיניות, וגם סקרנות טבעית של ילדים ובעיקר תחושה גדולה של אסור וכייווץ - "זה לא צנוע" אמרו לי תמיד.
כל מה שכלל את החיבור לגוף היה בושה גדולה, כשבגרתי מעט ונכנסתי לגיל שבו מקבלות וסת, הייתי הראשונה בשכבת הגיל שלי שהתפתחה. ממלכת הכיתה הפכתי להיות מושא ללעג ולצחוק. בנות היו הופכות את התיק שלי ומלגלגות על התחבושות שהיו נופלות מהן, עוברות עם הידיים מאחורי גבי כדי לחפש פס של חזיה ולמשוך.
הגוף המתפתח שלי היה משהו להתבייש בו…
לאברי המין שלי לא היה שם , קראו לזה "שם למטה"!
אם הייתי נוגעת היו אומרים לי להפסיק לעשות שטויות ושוב הביטוי חמור הסבר "זה לא צנוע".
כשבגרתי עזבתי את מאה שערים אל העיר הגדולה תל אביב, שם החצנתי את גופי באופן קיצוני. הואגינה שלי פתאום הייתה לרשות כולם. כל מי שרצה יכול היה לבוא וליטול.
פיתחתי פטריות ודלקות כרוניות לתקופה של כמה שנים. באותה תקופה עבדתי בסביבה נשית לא כל כך תומכת. יום אחד ניגש אלי הבוס הזכר ואמר לי שחברותי לעבודה, נשים כולן, ביקשו ממנו לפנות אלי כדי לבקש ממני לטפל בריח של הואג-ינה שלי, כאב לי שאף אישה מחברותי שהיו קרובות אלי בעבודה לא עשתה זאת ופנתה אלי בעצמה הן שלחו דווקא את הגבר ועוד הבוס לדבר איתי. התביישתי.
כיום לאחר 14 שנה, היחס שלי לואג-ינה שלי השתנה לחלוטין. אני מחוברת מאד אליה, הפסקתי להכניס אליה ללא רשות גברים לא רצויים. אני מתייחסת אליה כמקדש.
עברתי מסע עם הגוף. מסע אמיץ של חיבור וחיבוק וריפוי, אני מקדישה לה זמן ואהבה ולא מחכה שרק מישהו מבחוץ יגע בה: עיסוי עצמי של חמש דק' ביום חולל פלאים, חיבר אותי אליה וגם הריח והטעם השתנו.
לאחר הצילום שלי התעוררתי לחיבור עמוק יותר אליה, להבין כמה היא ואני כמה אנחנו מיוחדות.
100 ואג-ינות הוא הפרויקט הישראלי שמטרתו לנרמל, להנגיש, לקרב ולהוות השראה ולמידה לו-אגינה. המטרה היא שכל אישה וגבר יוכלו להתחבר לטעם, לצורה, לריח, למראה ולמגע בו-אגינה ללא הבושה והכיווץ שממלאים אותנו הרבה פעמים.
אם אתן רוצות גם להשתתף בפרויקט ללא עלות ולהצטלם - אתן מוזמנות.
אם תרצי, לחצי לשמיעת הפודקאסט שלנו בנושא